פסק-דין בתיק עמ"נ 35038-08-13

1.                  לפניי ערעור מנהלי על החלטתו של בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (כב' הדיין דביר פלג) מיום 19/8/13. בהחלטתו דחה בית הדין לביקורת משמורת (להלן גם, בקיצור: " בית הדין") את בקשת המערער לשחרורו מן המשמורת שבה הוא נתון, שב ואישר את צו המשמורת בעניינו של המערער בלא שינויים, וקצב למשיבה עשרים ותשעה ימים, עד ליום 17/9/13, לשם סיום הליך הרחקת המערער חזרה למולדתו.

הרקע לערעור

2.                  המערער נכנס לישראל בשנת 2006 והושם במשמורת. בהמשך הגיש בקשת מקלט. בראיון שנערך לו מסר המערער כי הייתה ברשותו תעודת זהות מחוף השנהב שאבדה בגבול מצרים-ישראל. כמו כן פירט כי יש לו הורים, אח, אחות ודוד בחוף השנהב וגם אישה וילד שהוא אינו יודע היכן הם [נספח א' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה].

בקשת המקלט נדחתה ביולי 2006, מהטעם שלא הורם נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את זהותו ואת מדינת נתינותו (חוף השנהב) [נספח ג' לערעור], משום שהמערער לא המציא מסמכי זיהוי, והיה חסר ידע בסיסי אודות מדינת חוף השנהב. ערעור שהגיש המערער על דחיית הבקשה למקלט נדחתה באוגוסט 2006 [נספח ג' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה].

עם זאת, במסגרת עתירה שהגיש המערער (עת"מ 2452/06) הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק-דין, שלפיה תוענק למערער אשרה מסוג ב/1 אשר תוארך עד לתום ההגנה הזמנית הקבוצתית שניתנה למבקשי מקלט שהוכרו כאזרחי חוף השנהב על-ידי נציבות האו"ם לפליטים [נספחים ד'1-2 לערעור].

ביום 31/2/11 הודיעה מדינת ישראל על סיומה של מדיניות אי ההרחקה הזמנית כלפי נתיני חוף השנהב. על ההחלטה זו של מדינת ישראל הוגשה עתירה כללית להארכת ההגנה הקבוצתית (עת"מ 58162-01-12), אשר נדחתה ביום 24/6/13, ועל פי החלטת שר הפנים, ניתנה לכל אזרחי חוף השנהב האפשרות לעזוב מרצונם עד ליום 1/7/12.

המערער נותר כל אותה עת בישראל. ביום 10/2/13 נעצר המערער במסגרת פעילות אכיפה יזומה [נספח ה'1 לערעור]. ביום 11/2/13 נערך למערער שימוע, שבו טען כי הוא נולד בחוף השנהב, וכי בנו מתגורר בחוף השנהב. עוד מסר המערער כי היה לו דרכון ג'מייקני מכוח נישואים עם אישה מג'מייקה, וכי כשנעצר בישראל הוא השליך את הדרכון שלו [נספח ה/2 להודעת הערעור].

בהמשך אותו היום הוצאו בעניינו של המערער צו הרחקה וצו משמורת [נספחים ה' 4-3 לערעור]. המערער הובא באותו יום לבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, וציין כי הוא אינו מוחזר לחזור לארצו משום שתחילה ברצונו לטפל בבעיה רפואית שממנה הוא סובל. בית הדין קבע כי לא קיימים טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים את שחרורו בערבות של המערער ואישר את צו המשמורת [נספח ו' לערעור].

המערער חזר על עמדתו זו גם בדיונים תקופתיים שנערכו לו ביום 18/3/13 ביום 17/4/03 וביום 22/5/13 בבית הדין, ובית הדין קבע שהמערער אינו מוכן לשתף פעולה עם הרשויות בכל הנוגע להליך הרחקתו, ואישר את צו המשמורת [נספחים ז'4-6 לערעור].

3.                  ביום 11/6/13, בעקבות קבלת הייצוג בעניינו של המערער על-ידי באי-כוחו הנוכחיים, נשלחה הודעה למשרד המשיב במתקן "סהרונים" ולאגף לזרים שבמשיב, שלפיה המערער מוכן לשתף פעולה באופן מלא עם הרחקתו, כי הוא מעדיף להיות מורחק לג'מייקה לאור זיקותיו אליה, אך בלית ברירה מוכן להיות מורחק לחוף השנהב, וכי המשיב מתבקש להחתים את המערער על כל המסמכים שיקדמו את העניין [נספח ח' לערעור]. ביום 12/6/13 מילא המערער בקשה לתעודת מעבר לחוף השנהב [נספח ו' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה; ונספח ז' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה]. בדיון תקופתי שנערך ביום 18/6/13 בבית הדין ציין המערער כי הוא מוכן לחזור לחוף השנהב ולשתף פעולה עם משרד הפנים לשם קידום הרחקתו, ובית הדין הורה למשיב לעדכנו בדבר המאמצים הנעשים לקידום הרחקתו [נספח י' לערעור].

ביום 3/7/13 הגיש המערער לבית הדין בקשה לשחרור, המסתמכת על סעיף 13(א)(2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ה-1952 (להלן: " חוק הכניסה לישראל"), בנימוק שמתקיים שיתוף פעולה מלא מצדו, ומאחר שהוא מבקש לסיים הכנות רפואיות ולארגן את רכושו [נספח יא' 1 לערעור]. ביום 21/7/13 דחה בית הדין את הבקשה בקובעו ש"סידור עניינים" אינו עילה לשחרור ממשמורת [נספח יא' 4 לערעור].

ביום 11/8/13 הגיש המערער לבית הדין בקשה לשחרורו ממשמורת, המסתמכת על סעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, בנימוק שבחלוף 60 ימים לשיתוף פעולה מלא מצדו של המערער לא קודמה הרחקתו מישראל [נספחים יב', יד' לערעור]. המשיב התנגד לבקשה, וציין כי הבקשה למסמכי נסיעה שמילא המערער אינה נתמכת בכל מסמך מטעמו אשר יסייע לקידום הרחקתו, וכי הבקשה עצמה חסרה פרטים רבים אשר יש באפשרות המערער למסור למשיב. עוד ציין המשיב כי המערער יזומן שוב ביום 17/8/13 על מנת למלא בקשה נאותה אשר תכלול את כל הפרטים הנדרשים [נספח יג' לערעור].

4.                  בהחלטתו מיום 19/8/13 [נספח א' לערעור] ציין בית הדין כי התרשם כי המשיב חפץ "לסייע בידי המבקש לממש את רצונו לשוב למולדתו בדרך של הושטת עזרה במילוי הבקשה למסמכי נסיעה בצורה מלאה ושלמה כמו גם הנחיית המבקש באופן מילויה הנכון של הבקשה למסמכי הנסיעה". כמו כן ציין בית הדין כי התרשם כי המערער "נכון לעת זו, משתף פעולה עם הליך הרחקתו". בית הדין החליט לקצוב למשיב עשרים ותשעה ימים, עד ליום 17/9/13, לשם סיום הליך הרחקת המערער חזרה למולדתו, וקבע כי אם לא יורחק המערער למולדתו עד למועד זה, ישקול את שחרורו בתנאים. בכפוף לקביעותיו אלו הורה בית הדין על דחיית הבקשה, ושב ואישר את צו המשמורת בעניינו של המערער בלא שינויים.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, יחד עם בקשה לקיום דיון דחוף בערעור.

5.                  ביום 9/9/13 התקיים לפניי דיון בערעור. ביום 10/9/13 הוגשה השלמת טיעון מטעם המדינה, שבה הודיעה המשיבה כי עקב שגגה לא זומן המערער ביום 17/8/13 לראיון לקידום הרחקה והשלמת פרטים, אלא רק ביום 10/9/13. להשלמת הטיעון צורף פרוטוקול הראיון שהתקיים ביום 10/9/13.

בעקבות כך, ב"כ המערער הגישה מיד בקשה להורות על הוצאת השלמת הטיעון מתיק בית המשפט, ולחלופין על הוצאת פרוטוקול הראיון האמור מתיק בית המשפט, מהטעם שמדובר בראיה חדשה.

בהחלטתי מיום 12/9/13 ציינתי כי יש ממש בבקשה של ב"כ המערער, שכן בדיון מיום 9/9/13 הוחלט כי ב"כ המשיב יוכל להשלים בכתב את תגובתו, עד ליום 10/9/13, אך בנוגע לעניין בירור השאלה מה היה ביום שבו המערער אמור היה להיות מזומן לראיות, בתאריך 17/8/13; על כן, החלטתי שלא להיזקק לפרוטוקול שצורף לתגובה המשלימה של ב"כ המשיב ושאין להתייחס להשלמות של ב"כ המשיב שחרגו מההשלמה שהתבקשה.

הטענות בערעור

6.                  לטענת המערער, הוא שוהה במשמורת מיום 11/2/13, ומיום 11/6/13, משך 60 ימים ברציפות ומעלה, הוא משתף פעולה באופן מלא עם הרחקתו, חתם על כל המסמכים שנדרשו ממנו, לא מתקיים כל סייג לשחרורו, ואין כל סיבה להמשיך ולהשאירו במשמורת בחלוף 60 הימים האמורים, בייחוד כשבית הדין קבע כי המערער משתף פעולה עם הרחקתו. נטען כי החלטת בית הדין להעניק פרק זמן נוסף למשיב, מעבר לקבוע בחוק, אינה יכולה לעמוד, בעיקר כאשר לא ניתן לכך נימוק כלשהו, ופרק הזמן של 29 הימים הוא שרירותי.